הליך הבוררות נועד לשמש כמנגנון אלטרנטיבי מוסכם, המתנהל באופן יעיל והוגן, לפתרון סכסוכים מחוץ לבית המשפט. "בוררות היא הכרעה בסכסוכים על דרך של שפיטה, שמרבית הסדריה נקבעים על ידי הצדדים המסוכסכים לפי ראות עיניהם – למן מינוי הבורר, דרך קביעת הדין המהותי, סדרי הדין ודיני הראיות ועד קביעת המועד למתן הפסק" (סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל בעמ' 1 (מהדורה רביעית ומיוחדת, 2005)).
לאחר קבלת פסק הבוררות וכדי להקנות לו מעמד של פסק דין אכיף, נדרשים הצדדים להגיש בקשת אישור לאכיפתו בבית המשפט.
לעיתים רבות, עולה השאלה אימתי יהיה ניתן להתנגד לאישור פסק הבוררות בנימוק שחלף זמן רב מאז שניתן על ידי הבוררים.
במאמר זה, מעמדה של דוקטרינת השיהוי בהגשת בקשה לאישור פסק בוררות, נעסוק בטענת שיהוי – טענה לפיה חלוף הזמן מצדיק דחיית בקשת אישור פסק הבוררות – ונפרט אודות התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה לקבלת או דחיית טענה זו.
רקע
אמנם, בחוק הבוררות לא נקבע מועד להגשת בקשה לאישור פסק הבורר אולם בפסיקה נקבע לא אחת כי שיהוי בהגשת בקשה לאישור פסק בורר, עלולה להצביע על חוסר תום ליבו של המבקש ועלולה להוביל לדחיית בקשת האישור במקרים המתאימים.
יוער כי דוקטרינת השיהוי נוצרה בדיני היושר במיוחד בעבור עילות תביעה לגביהן המחוקק לא קבע תקופת התיישנות,(ראו: שרון חנס ויששכר (איסי) רוזן־צבי, תביעה ביוזמת הנתבע, עיוני משפט מ 210 (2017)), כך לגבי בקשה לאישור פסק בורר אשר אין לגביה תקופת התיישנות קבועה בחוק. יוער כי דוקטרינת השיהוי עוגנה מאוחר יותר בס' 27 לחוק ההתיישנות, הקובע כי "אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי".
כבר בפתח הדברים חשוב לציין כי השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הינו חריג יחסית. הפסיקה עמדה על כך שהשיהוי עומד לא אחת בניגוד לציפייה הלגיטימית של התובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית; הוא מחמיר את ההתערבות בזכות היסוד של הפרט לגישה חופשית לערכאות המשפט; הוא עשוי לפגוע ביכולת לממש זכות לסעד בתביעות שנועדו לתת תרופה על פגיעה בזכויות, ובתוכן פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות. לעומת זאת, השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות בהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור, ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין.
התערבות בפסק בוררות - הכלל הפסיקתי
בטרם נצלול למעמדה של דוקטרינת השיהוי בהליך האזרחי ובפרט בעת הגשת בקשה לאישור פסק בוררות, חשוב לציין רקע רלוונטי הנוגע להתערבותו של בית המשפט בפסקי בוררות באופן כללי.
אמנם, מעמדה העצמאי של הבוררות כמנגנון אלטרנטיבי מוסכם להכרעה בסכסוכים אינו הופך את הבוררות לחסינה לחלוטין מפני התערבות שיפוטית. עם זאת, תחום ההתערבות השיפוטית בפסקי בוררות מוגבל ומתוחם לעילות הביטול המוגדרות בסעיף 24 לחוק הבוררות – שבעיקרן עניינן בבחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות – ובפסיקת בתי המשפט נקבע לא אחת כי גם אלה תפורשנה בדווקנות ובצמצום. כך קבע בית המשפט העליון ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (2003):
"מקומה החשוב של הבוררות כאמצעי להכרעה בסכסוך אינו מייתר את הצורך בפיקוח שיפוטי על הבוררות, המותווה בחוק הבוררות. פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מרבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת אשר תבטיח את תקינותם וטוהרם של הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור. פועל יוצא מאיזון זה הוא כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות... בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית עם עילות הביטול...
בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא – אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות... גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבוררות מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות".
דוקטרינת השיהוי בפסיקת בתי המשפט
הדוקטרינות המשפטיות המגבילות את פתיחתו של הליך משפטי בזמן הינן דוקטרינת ההתיישנות – השלטת במשפט הפלילי ובמשפט האזרחי – אשר מאופיינת כהסדר סגור מסוג כלל. דוקטרינת השיהוי – השלטת במשפט האזרחי והמינהלי אשר מאופיינת כהסדר פתוח מסוג סטנדרט, משום שהיא מקנה לערכאה המבררת שיקול דעת רחב לשקול את מכלול נסיבות העניין ולהחליט אם להיזקק להליך שהוגש לה אף כשהוגש באיחור, בלא שהיא תחומה מראש ברשימה סגורה של נסיבות שאין בלתן.
על ההבחנה שבין דוקטרינת השיהוי לדוקטרינת ההתיישנות עמד בית המשפט העליון בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר (2001):
"בעוד אשר דוקטרינת השיהוי דוקטרינה גמישה היא, והכרעה בטענת שיהוי ניתנת לשיקול-דעתו של בית- המשפט מעניין לעניין – על-פי נסיבותיו ועל-פי עקרונות השיהוי – נושא ההתיישנות גובש בכללים חרותים, ושיקול-דעתו של בית-המשפט מצמצם עצמו לפירושם ולהחלתם של כללים פורמאליים אשר נקבעו בחוק – מהם כללים פורמאליים נוקשים )כגון מועד ההתיישנות( ומהם כללים פורמאליים שידו של בית- המשפט רב לו בהחלתם על המקרה שלפניו"
במהלך השנים, עיצב בית המשפט העליון את גבולותיה ותנאיה של דוקטרינת השיהוי. כך, בהלכת תלמוד תורה (ע"א 99/6805 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5 )) דן בית המשפט העליון ביחס שבין טענת התיישנות לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח -1958, לבין טענת השיהוי. באותו עניין נקבע כי שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ייווצר במקרים בהם הוכח כי התובע זנח את זכות התביעה, כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה עקב זניחת התביעה כאמור או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (ראו עוד: ע"א 01/4234 בסנינו נ' אליה (02.9.19) ;(רע"א 92/4928 עזרה נ' מועצה מקומית תל-מונד, פ"ד מז(5)).
יצוין כי תנאים מחמירים אלו, מתייחסים לטענת שיהוי המועלית בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. ברי כי כאשר אין תקופת התיישנות קבועה בחוק, הרציונלים לצמצמם את דוקטרינת השיהוי מתייתרים, ובית המשפט יטה שלא לדקדק באותה המידה בקיומם של תנאים אלו.
רכיבי השיהוי
הרכיב הראשון – השיהוי הסובייקטיבי – בוחן את התנהגותו של התובע ומבקש להשיב על השאלה אם הגשת התביעה במועד שהוגשה ולא קודם לכן לוקה באשם מצדו. בית המשפט יקבע כי תביעה הוגשה בשיהוי סובייקטיבי אם נמצא כי התובע השהה את הגשתה ללא טעם טוב, אם משום שלא גילה ערנות ואם משום שנהג ברשלנות, שאז ניתן לומר עליו כי 'ישן על זכויותיו'. במקרים כאלה ניתן לומר כי התביעה לוקה בשיהוי סובייקטיבי, כלומר שיהוי שנגרם באשמת התובע (בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח תקוה, פ"ד מח(5)). השיהוי הוא סובייקטיבי במובן זה שהוא מתמקד בסיבות לכך שהתובע – הסובייקט – לא הגיש את התביעה בסמוך לאחר היווצרות העילה אלא זמן מה לאחריה, ובשאלה אם ראוי לזקוף את הסיבות הללו לחובתו.
הרכיב השני -השיהוי האובייקטיבי עניינו מידת השינוי שחל במצב בשטח, והיקף הפגיעה באינטרסים של צדדים נוגעים בדבר נוכח האיחור בהגשת התביעה. לצורך הקמת טענת שיהוי, נדרשים להתקיים היסוד הסובייקטיבי והאובייקטיבי במצטבר.
שיהוי בהגשת בקשה לאישור פסק בוררות
בהמשך לכך, ובהקשר הספציפי של טענת שיהוי על בקשה לאישור פסק בורר, בהלכת שונה הלכות (רע"א 05/5793 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה (11.9.2007), קבע בית המשפט העליון כי בקשה לאישור פסק בוררות כפופה לכללי השיהוי, בדומה לכל תובענה אחרת המוגשת לערכאות וכי חייב יהיה רשאי להעלות טענת שיהוי כנגד בקשה לאישור פסק בורר המוגשת לאחר חלוף זמן רב, אפילו אם אין בפיו טענות טובות לעניין ביטול פסק הבוררות (רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי (23.1.2008)).
כך למשל נקבע בפרשת פודמסקי (רע"א 6558/11 פודמסקי נ' גלובינסקי, (5.10.2011)):
"אחד העקרונות במשפט הוא, שאין אדם יכול לישון על זכויותיו ואח"כ "להתעורר" ולטעון לקיומן. הכלל הוא, שאין אדם יכול לבקש את ביטול הפסק, אם לא עורר את טענותיו נגד ההתדיינות, או נגד הפסק, בהזדמנות הראשונה...מניעות יכולה להיות מבוססת על השלב בו הגיש העותר את בקשתו לביטול הפסק. אדם שהשהה את בקשתו לפרק זמן ארוך, לא יהנה מאהדת ביהמ"ש ובקשתו תידחה" (אוטולנגי, 1150-1147).
כידוע, דיני השיהוי, שמקורם בדיני היושר, ימנעו היזקקותו של בית המשפט לתובענה או לבקשה כאשר נעשה שימוש לא הולם בזכות התביעה ואירעה פגיעה בציפיה הלגיטימית של הנתבע שלא להתבע, עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. טענת השיהוי תתקבל כאשר יוכח, כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, כאשר הנתבע שינה מצבו לרעה או כאשר התובע נהג בחוסר תום לב".
שינוי מצב לרעה
כידוע, בפסיקה נקבע לא אחת כי שינוי מצב לרעה אשר יוביל לקבלתה של טענת השיהוי מתקיים כאשר חלוף הזמן אינו מאפשר לנתבע להתגונן כראוי אחר שנוצר לו נזק ראייתי ופגיעה ביכולתו לעמוד על העובדות שהיו בבסיס הסכסוך הישן ולהביא ראיות אודותם.
כך למשל קבע בית המשפט העליון בפרשת וינברג (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, 21.2.2007):
"ברי כי עם חלוף הזמן, ובפרט כשמדובר בעשרות שנים, נפגעה יכולתו של המשיב להוכיח את טענותיו, כמו גם לשלול את טענות המערערים. רבים מבין הגורמים שאפשר ויכולים היו לשפוך אור נוסף על הפרשה אינם עוד בחיים, וגם אלו שנותרו בחיים – ככל שנקפו השנים, מטבע הדברים נפגעה יכולתם לספק מידע אותנטי ומפורט ביחס לאירועים הרלוונטיים. נראה כי גם יכולתו של המשיב לספק כיום תיעוד מסודר ומפורט ביחס לפעולות שננקטו על-ידו בקשר לסוגיות המתעוררות בפרשה זו אינה כפי שהיתה בסמוך לקרות האירועים עצמם. לאור כל זאת, נראה לי כי בנסיבות העניין בהחלט ניתן לומר כי השיהוי בהגשת התביעה מצד המערערים לווה בשינוי לרעה במצבו של המשיב".
בעקבות הלכה זו, ובעקבות פסיקות נוספות של בית המשפט העליון שעיגנו הלכה זו, (ראו: ע"א 4682/92 עיזבון שעיה נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד (5) 252 ,281 (2000), צעדו הערכאות הדיוניות במקרים רבים וקבעו קיומו של נזק ראייתי שנבע מחלוף השנים ואובדן היכולת לשמור ראיות (ראו, למשל: ת"א (שלום חד') 2878/00 סלימאן נ' תנופה חברה לעבודות עפר וכבישים בע"מ (פורסם בנבו, 11.4.2008)).
על הקשר שבין חובת תום הלב לדיני השיהוי
כך התבטא הנשיא לשעבר אהרון ברק בפרשת תלמוד תורה:
"הערתי הראשונה נוגעת ליחס שבין השיהוי להתיישנות. לדעתי יש לראות בדיני השיהוי – בין לעניין זכות שביושר (נוסח ישראל) ובין לעניין זכות שבדין – כחלק מדיני תום הלב (האובייקטיביים). כל כוח יש להפעיל בתום לב (סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). על כן, גם את כוח התביעה יש להפעיל בתום לב, שאם לא כן עניין לנו בשימוש לרעה בזכות (ראו רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, וכן י' ויסמן, דיני קניין – בעלות ושיתוף (1999) [...] כוח הפניה לבית המשפט חייב לפעול במסגרת דיני ההתיישנות ובדינים אלה יש לעשות שימוש בתום לב. נמצא, כי אם מוגשת תביעה ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות, עשויה התביעה להיכשל בשל שיהוי, שכן הגשתה המאוחרת בנסיבות העניין אינה בתום לב".
הנה, עקרון תום הלב החולש על כלל ענפי המשפט ובכללם גם על זכות תביעה מחייב הפעלתה בתום לב. כך למשל במקרה בו התמהמהות עם הגשת תביעה עד למועד בו הנתבע יהיה במצב רפואי אשר לא יאפשר לו להתגונן מפניה כראוי מהווה חוסר תום לב קיצוני העלול להוביל לדחיית הבקשה לאכיפת זכות, וזאת אף מבלי להכנס לטענות לגופה של הזכות ואף כאשר לא מתקיימים תנאיה הנוספים של דוקטרינת השיהוי, קרי כאשר לא עולה מצג כי התובע ויתר על זכותו וכי הנתבע שינה מצבו לרעה בעקבות השיהוי (ראו: שרון חנס ויששכר (איסי) רוזן־צבי, תביעה ביוזמת הנתבע, עיוני משפט מ 210 (2017)).
לסיכום:
על אף שחוק הבוררות אינו קובע תקופת התיישנות להגשת בקשה לאישור פסק בוררות, הגשתה בחלוף שנים רבות עלולה להדחות בשל טענת שיהוי.
על מנת להוכיח שיהוי יש להראות כי התובע זנח את זכותו וכי חל שינוי מצב לרעה.
דוקטרינת השיהוי כפופה לעקרון תום הלב ועל כן בית המשפט יבחן את תום ליבו של המבקש - התובע.
להתייעצות בנושאי פסקי בוררות, אכיפתם, בקשות לאישורם או ביטולם אנא צרו איתנו קשר ונשמח להעמיד את מומחיותנו בנושא לשרותכם.
Comments