תביעת לשון הרע – הוצאת דיבה- המדריך לתובע - פיצויים

במשך השנים מאז חקיקתו של חוק איסור לשון הרע, התפתחו בפסיקה עקרונות חשובים מהם ניתן לגזור את סיכויי התביעה שלכם ואת גובה הפיצוי אשר בית המשפט צפוי לפסוק לכם במסגרת התביעה.

במאמר זה, תביעת לשון הרע והוצאת דיבה - המדריך לתובע פיצויים, ריכזנו עבורכם את הגורמים המרכזיים לפיהם יש להעריך את סיכויי הצלחת התביעה ואת גובה הפיצויים שתוכלו לקבל.

ראשית, יש להכיר בארבעת השלבים אותם יבחן בית המשפט בבואו להכריע בתביעת לשון הרע (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.2008)):

1.       פרשנות הביטוי והאם מהווה לשון הרע?

2.       האם אכן מדובר בפרסום כהגדרתו בחוק?

3.       האם קיימת הגנה למפרסם?

4.       מהו גובה הפיצוי?

פרשנות הביטוי:  

תחילה, בית המשפט  יפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, וישאב את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו בית המשפט יבחן הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור 'בין שורותיו', כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר.

כך למשל בית המשפט האם פרסום לפיו התובע "ניהל רומן" מהווה לשון הרע כפי שאדם סביר היה מבין אותו בהקשר של נסיבות הפרסום שבוצע ויקבע האם בנסיבות האמורות מהי המשמעות שניתנה לביטוי זה על ידי המפרסם והאם מדובר בלשון הרע על פי אחת החלופות המנויות בסעיף 1 לחוק:

דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

בהקשר זה יש לציין כי המבחן לקביעה מתי יש בדברים כדי לגרום לביזוי או להשפלה הוא אובייקטיבי (ראו למשל, ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) (1989); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (2004)) ועל כן השאלה אם מדובר בלשון הרע תבחן מנקודת מבטו של אדם סביר בנסיבות בו נאמרו או פורסמו הדברים.

אם הפרסום האמור נופל לאחת מן החלופות ימשיך בית המשפט ויבחן את התקיימות שאר רכיבי העוולה.

הגדרת הפרסום

בשלב השני יבחן בית המשפט את השאלה האם אופן אמירת הביטוי הרלוונטי מהווה 'פרסום' כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק:

פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.

בהקשר זה יצוין שאין צורך שהפרסום אכן יגיע בפועל לאנשים נוספים אלא שאופן פרסומם הוא כזה שהיה עשוי להגיע אליהם. בשאלת מידת חשיפת הפרסום יתחשב בית המשפט בעת קביעת גובה הפיצוי.

הגנות

בשלב השלישי, בית המשפט יבחן האם קיימת הגנה למפרסם.

במאמר קודם, הרחבנו על המרכזיות שבהגנות הקיימות בחוק איסור לשון הרע.

בתמצית, הגנת אמת בפרסום מתייחסת למצב דברים בו הפרסום שבוצע היה אמת וכן שהיה אינטרס ציבורי בפרסום. מדובר בתנאים מצטברים שהנטל להוכחתם הוא על כתפי הנתבע. רק אם יוכיח התקיימות שני התנאים הוא יחסה תחת הגנה זו.

ההגנה השניה הינה הגנת תום הלב לפיה כאשר  מתקיימות אחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, כגון פרסום מתוך חובה חוקית או מוסרית או פרסום החוסה תחת חופש הביטוי במסגרת הבעת דעה, והדברים פורסמו בתום לב – הנתבע יהנה מהגנה זו.

ככל שבית המשפט בחן התקיימות אחת מההגנות ומצא כי הנתבע לא חוסה תחת אחת מהן, ימשיך לשלב האחרון והוא פסיקת הפיצוי.

הפיצוי – ללא הוכחת נזק או בהוכחת נזק

על פי הפסיקה, קיימת חזקה באשר לקיומו של נזק בעקבות פרסום לשון הרע, וכי חזקה זו מצדיקה פסיקת פיצוי אף ללא הוכחת נזק מיוחד (ראו: ע"א 354/76 עזבון רשף ז"ל נ' שרותי ייעוץ כלכלי בע''מ פ"ד לה(4) 169 (1981); ע"א 2668/97 רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות 1983 בע"מ, פ"ד נה(1) 721).

הפיצוי ניתן בשני מסלולים אפשריים: האחד פיצוי ללא הוכחת נזק בשיעור של 80,000 ₪ (נכון לינואר 2024) בגין פרסום לשון הרע שלא בכוונת זדון וכפל הפיצוי בגין פרסום לשון הרע בכוונת זדון.

יש לציין כי כוונת הזדון תבחן לפי ההקשר הרחב של נסיבות הפרסום. כך, כאשר הנתבע יוכיח כי הדברים נאמרו בסערת רגשות של הנתבע הנטיה תהיה לקבוע כי לא מדובר במקרה של פרסום תוך התנהגות זדונית או כוונה "של ממש" לפגוע, כפי שנדרש לצורך הוכחת כוונה לפגוע (ראו, רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ, פסקה 8 (8.9.2013)).

סוגיה נוספת שעולה חדשות לבקרים בפסיקה היא כיצד יש לפסוק פיצוי בגין פרסומים מרובים? האם יש לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בגין כל פרסום? התשובה לכך נעוצה בזהות הפרסומים, תדירותם והשונות שיש ביניהם. ככל שמדובר באותה מסכת פרסומים הנטיה תהיה לראות בהם פרסום אחד.

כך, בפסיקה ניתן משקל למשמעות, תוכן הפרסום, תדירותו וזהות השומעים לצורך הקביעה האם מדובר בפרסום אחד או שמא בכמה פרסומים. (ראו: ע"א 7426/14  פלונית נ' אורי דניאל). בהמשך, ברע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני נקבעו שלושה מבחני עזר לקביעה האם מספר פרסומים עולים כדי פרסום אחד או יותר לעניין הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק: מבחן תוכן הפרסומים ודמיונם, חלוף הזמן בין הפרסומים, וזהות הנמענים.

בהקשר זה יש לציין כי ישנה משמעות עצומה לפרסום חוזר ונשנה, שפורסמו במועדים שונים ובעקביות. וכך נקבע בפרשת פלונית: "לעומת זאת, חלוף זמן רב בין פרסום אחד למשנהו עשוי להקים זכויות עצמאיות לפיצוי, מאחר שהפרסום הנוסף "עורר שדים מרבצם" ובכך יצר נזק אחר ונוסף על הנזק הראשוני שנגרם מהפרסום הראשון".

בנוסף, חשוב לזכור כי על פי המסלול הפסיקתי שנקבע בפרשת פלוני, ניתן לתבוע פיצוי בהוכחת נזק שנגרם לתובע כגון צער, ההשפלה ועוגמת הנפש שנגרמו לו עקב פרסום דברי לשון הרע על ידי הנתבעת ופגיעה בשמו הטוב, וכמובן במקרים של פגיעה ממונית כתוצאה מהפרסום.

צרו קשר